פרשת כי תצא: אשת יפת תואר

דבר תורה של אילנה סטוקמן, 25-8-2018, מניין רננה, מודיעין

פרשת כי תצא היא הפרשה הכי דחוסה עם לא פחות מ-74מצוות בין אדם לחברו – או ליתר דיוק מצוות בין גברים לגברים אחרים או בין גברים לנשים שלא עשו להם כלום. אפשר לקרוא לפרשה הזאת, "כשאתם עושים דברים איומים, תנסו להיות קצת פחות איומים."

אני מגזימה טיפה. הרי זה רק חלק מהסיפור של הפרשה. קיים גם בפרשה שלנו מסר מובהק של צדק חברתי ושל רחמנות.

  • האיסור על ריבית, למשל, או האיסור על עושק – שהם בעצם מצביעים על רחמנות כלפי עובדים וכלפי אנשים מיעוטי יכולת
  • לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ – שזה בעצם רחמנות כלפי הגר או כלפי הנכרי
  • הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד – מסר של רחמנות כלפי חולים או אולי כלפי אנשים עם צרכים מיוחדים
  • שילוח הקן, למשל, שמלמד אותנו להיות רחמניים כלפי בעלי חיים ובמיוחד כלפי אמהות בטבע.

הרבה חוקרים רואים במצוות הללו גישה רדיקלית לאור התרבות הרווחת בזמנו. הרעיון, למשל, שצריכים להתחשב בעובדי יום, או בעניים, או באנשים שהם אינם בעלי קרקע, או באנשים עם צרעת, או בבעלי חיים (!) – זה היה רעיון חדש ברוב התרבויות דאז. יש בפרשה שלנו ניסיון להביא לעולם תפיסה רחמנית-כללית כלפי אנשים שהיו נחשבים "מחוץ" לכלל. והאמת היא שגם היום במקומות מסויימים בעולם, אנחנו עדיין נאבקים נגד דעות קדומות אלה.

אלא מה, רק כלפי נשים – כלומר, לאו דווקא אמהות או אמהות בטבע אלא נשים, במובן של בנות זוג – התורה לא תמיד מוצאת מקום לרחמנות יתר.

וזה אומר משהו, כי הרי בפרשה שלנו, מתוך 74 המצוות בפרשה, 15 מתייחסים לנוזאי אישות, מיניות, או שמירת ההיררכיה המגדרית בתוך המשפחה.

  • 1.גבר שלוקח אשת יפת תואר במלחמה
  • 2.גבר שלוקח שתי נשים – אהובה ושנואה
  • 3.איסור על אשה ללבוש כלי גבר
  • 4.גבר שמוציא שם רע על אשתו
  • 5.גבר ששוכב עם אשה נשואה
  • 6.גבר ששוכב עם נערה מאורשת – או ליתר דיוק, אונס אותה, ומת
  • 7.גבר ששוכב עם נערה בתולה לא מאורשת – או ליתר דיוק אונס אותה, ואז חייב להתחתן איתה
  • 8.אסור על גבר לשכב עם אשת אביו
  • 9.נושא הממזרות – שהוא עניין של אשת איש
  • 10.אסור קדשה
  • 11.אסור זונה
  • 12.תהליך הגירושין – 4 פסוקים שהפכו למסכת שלמה, שעליהם מבוססים כל מה שאנחנו יודעים על גירושים
  • 13.גבר נשוי טרי שצריך להתגייס
  • 14.יבום
  • 15.חליצה

זה הרבה. ואפשר ללמוד מפה הרבה דברים על היחס של התורה כלפי נשים.

מהן הנחות היסוד לגבי נשים פה בפרשה שלנו?

  • קודם כל, לפי התורה, נשים לרוב לא מדברות. הפרשה מלאה בסיפורים שבהם אשה משחקת תפקיד מרכזי, אבל באף אחד מהם אנחנו לא שומעים ממנה. לא מה היא חושבת, לא מה היא חשה או מה היא עוברת. לא כשחוטפים אותה, לא כשאונסים אותה, לא כשמתחתנים איתה, לא כשמגרשים אותה, לא כשמביכים אותה, לא כשהיא עובדת בזנות, לא כשהיא לובשת בגדי גבר, ולא כשזורקים אותה מהכלל וקוראים לילדים שלה ממזרים. כלום לא שומעים ממנה.
  • כמו כן, רק גברים פועלים ועושים. בעצם, כל התורה מדברת אך ורק לגברים. "ככה תעשה", "ככה תעשה לנשים", "כשאישעושה". מדי פעם כתוב "איש או אישה", דבר המצביע בבירור שכשכתוב "איש", מתכוונים לגבר.
  • דבר שלישי, אין לאשה דעה לגבי עם מי היא מתחתנת. גברים לוקחים נשים, ונשים עושות מה שהגברים מסביבן אומרים להן לעשות
  • דבר רביעי, אין דבר כזה "אונס". למרות שמעשה האונס מופיע מספר פעמים בפרשה, המילה לא מופיעה וגם לא המושג. הרי, כשאונסים אותה, המעשה נחשב כגזל – כלומר, האיש גנב את בתו של גבר אחר. זה נזק של גניבת נכס.

במילים של רב פרופ יהודית האופטן, פרופסור לתלמוד וגם מחברת הספר Rereading the Rabbis, אחד הספרים החשובים ביותר בנושא מגדר והתהליך התלמודי-הלכתי,בתקופת המקרא, נשים נחשבו כנכס, לא כבני אדם.

יש לתפיסה זו השלכות די אכזריות בפרשה שלנו. רואים, כאן, למשל, את הקטע של "להתחתן עם האנס שלך". חברה טובה שלי, ג'וזי גלאוזיז-קלוגר, שגרה פה במודיעין, כתבה מאמר מבריק בנושא הזה, וכיצד המנהג הזה עדיין קיים במקומות שונים בעולם. לפני בדיוק שנה, באוגוסט 2017, גם לבנון וגם ירדן ביטלו את החוק של "להתחתן עם האנס שלך" שלפיו אנס היה יכול להימלט מעונשו אם הוא רק היה מסכים להתחתן עם הנאנסת. כדאי שנבין שגם אצלנו החוק הזה קיים – פה בפרשה שלנו. כדאי לנו להבין מאיפה באנו כתרבות, ושהנורמות הללו שנשמעים כה קשים ומיושנים, לא נעלמו פתאום. זה לקח אלפי שנים.

ואפשר לטעון שבמקומות מסויימים המצב מחמיר. בארה"ב היום, למשל, אנסים מקבלים הרבה יותר זכויות מאשר אי פעם, עם סדרה של פסקי דין שנותנים לאנסים משמורות עם הצאצאים של האונס, דבר הגורם לנאנסת להיות קשורה לאנס שלהן לנצח. למשל.

גם הסיפור של אשה יפה תואר – שבו חייל במלחמה רואה בחורה מצד האיובים בשבי, ואחרי הניצחון רוצה לקחת אותה הביתה – גם הסיפור הזה לא בדיוק נעלם מהעולם. לא מזמן יצא סרט דוקומנטרי חדש בנושא הכלות היפניות שלקחו חיילים אמריקאים הביתה לארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה. לא היה קל לנשים הללו, בלשון המועט, אבל רק עכשיו בעקבות הסרט החדש שיצרה אחת הבנות של הנשים הללו, אנחנו מתחילים להבין מה זה בדיוק הסיפור הזה של אשת יפת תואר.

גם בסיפור של אשת יפת תואר, התורה מספרת את הסיפור העיקר מנקודת מבטו של הגבר. חייל לרצה לקחת אשה בשבי, הוא חשק בה בגלל יופיה, הוא רוצה אותה. זה עיקר הסיפור. אומרים לו לחכות חודש, לעשות משהו עם השער והצפרניים שלה, ואז אם הוא עדיין רוצה אותה, להתחתן איתה.

אז ניתן לראות את התוצאות האכזריות כלפי נשים כאשר אין לאשה קול או דעה או אפילו נקודת מבט.

אבל פרופ' האופטמן טוענת שלאורך ההיסטוריה, מעמדה של האשה השתפרה, כך שבתקופת התלמוד, האשה הפכה מנכס לאזרח סוג ב'. אולי זה לא נשמע כהבדל משמעותי, אבל פרופ האופטמן טוענת שזה אכן התקדמות משמעותית. למשל, בנושא של "אונס", במקרא אונס היה נחשב לחטא של גזל כלפי האב של הנאנסת, עם עונש שבו האונס צריך לשלם לאב כסף, אבל כבר בתלמוד המצב השתנה והאנס חייב לשלם לנאנסת עצמה – דבר שהוא באמת אקט רדיקלי המבוסס על הרעיון שלאשה ישנם זכויות ורגשות אמיתיים ושהיא בעצמה נפגעה, לא רק אבא שלה.

אבל ברצוני לטעון שלמרות כל מה שאמרתי עד עכשיו, למרות המציאות העגומה שבה נמצאת האשה המקראית, אני דווקא רואה בתורה ניסיון כן להביע אמפתיה כלפי האשה בפרשה שלנו.

למשל, הסיפור של אשת יפת תואר הוא בעצם סוג של נזיפה כלפי החייל. התורה אומרת שאסור לו לשכב אותה עד שהיא מתאבלת על אבדן המשפחה שלה במשך חודש, דבר המודה בכך שיש לבחורה רגשות! זה כבר רדיקלי. והתורה אומרת בפירוש "וּמָכֹר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בהּ תחת אשר עניתהּ". התורה אומרת לגבר – עינית אותה!

עכשיו, אנחנו לא יודעים למה התורה מתכוונת כשהיא אומרת "עינית אותה". הרי התורה לא אומרת, "חטפת אותה ושכבת איתה ולקחת אותה נגד רצונה". לא עד כדי כך. נראה בעצם שהעינויים שעליהם התורה מצביעה הם לגבי זה שהיא רחוקה מהבית שלה, ולא לגבי האונס. כי הרי התורה אומרת, "וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמהּ ירח ימים" . לא הבעילה כנגד רצונה מפריע להם, אלא סוג של הפרת הקוד המשפחתי, שלפיו נשים רוצות להיות קרובות למשפחה. אבל בכל זאת, יש כאן רחמים כלפי האשה הבודדה. לכן העונש לגבר הוא שאסור לו לגרש אותה. גרמת לה להרגיש בדידות, אז במידה כנגד מידה, אתה אחראי לדאוג שהיא לא תרגיש בדידות.

המצווה על הגבר היא להתחשב בנסיבות של האשה. יש כאן תפיסה של התנהגות ראוייה או אפילו עילאית של גבר, והוא, לשמור על אשה, להתחשב בה, ולא לגרש אותה. במושגים של המקרא, במיוחד בפרשה שלנו, זה רחמנות. לא לגרש אותה. נכון שהתורה שכחה לשאול את האשה מה היא רוצה, למרות זאת, אני כן חושבת שישנו בבסיס כאן, ישנו עקרון של חמלה כלפי האשה.

כמו כן הסיפור של להתחתן עם האנס. גם שם, אני רואה בחובה של האנס להתחתן עם הנאנסת ואיסור הגירושין סוג של אמירה של אמפתיה כלפי האשה – כלומר, במסגרת של התרבות דאז. שוב, נכון ששכחו לשאול אותה, נכון שלא מבינים מה זה אונס, ונכון שמתייחסים אליה כאל בן אדם ללא שום רצון משלה שכל מה שהיא צריכה זה לגור עם גבר כלשהו, לא משנה מי, כמו שאומרים בתלמוד, תב למיטב תן דו מלמיתב ארמלו – אשה מעדיפה לשכב עם גבר, לא משנה מי הוא, מאשר לשכב לבד. נכון שבאמת לא מבינים מה עובר עליה כי אף אחד לא שאל אותה. לא חשבו לשאול אותה. אבל בתוך המציאות הזאת, על פי הנחות היסוד של הגברים שחושבים שהם מבינים מה נשים רוצות, אני חושבת שהתורה מעודדת חמלה ורחמנות כלפי האשה. אל תגרום לה כאב יתר. שבעיניהם, הכאב העיקרי של נשים הוא בדידות. אל תעשו להן את זה.

לעומת זאת, למרות הטענה של פרופ האופטמן שיש התקדמות ברורה במעמדה של האשה לאורך ההיסטוריה, אני דווקא חושבת שספרות חז"ל לקחו את הערך הבסיסי הזה של רחמנות כלפי האשה כמה צעדים אחורה.

ורק שתדעו – כשהתחלתי לעבוד על הדרשה הזאת, כתבתי לפרופ האופטמן בניו יורק לשאול אותה מה היא חושבת על הרעיון שההתקדמות אולי לא תמיד לינארית כפי שהיא מראה בספר המבריק שלה, והיא התלהבה מהקריאה שלי את הטקסטים הללו, ונתנה לי גושפנקא להמשיך. וואוו...

ואגב, את הרשות לקרוא את הטקסט עם עיניים עצמאיות קיבלתי מרבנית דבורה עברון – אחת הנשים האורתודוכסיות הראשונות בארץ לקבל סמיכה רבנית – שכתבה מאמר מצויין שנקרא "פרשנות פמיניסטית", בו היא אומרת, "על מנת להתמודד עם הפרשנות המסורתית יש צורך לחשוף אותה כך שתתאפשר 'קריאה יחפה' של הטקסט." זה מה שאני עושה כאן. אני מציעה קריאה יחפה.

אז ככה, אני רואה בטקסט המקראי – במיוחד בטקסטים של "אשת יפת תואר" ו"תתחתני עם האנס שלך" – אני רואה ניסיון להביע רחמנות כלפי אשה, אפילו אשה שאתה לא רואה כבן אדם בדיוק. אין לה קול, אין לה רצון, איו לה ידע – אבל בכל זאת יש לה רגשות ויש לשמור עליה.

לעומת זאת, בפרשנות החז"לית, אני לא רואה הרבה אמפתיה כלפי נשים. ניקח את הסיפור של אשת יפת תואר. נכון שחז"ל לאאהבו את הסיפור הזה. חשבו שהמעשה הוא מעשה לא ראוי, אפילו חוטא. אבל מה החטא בדיוק? לפי רש"י המצטט מסכת קידושין, החייל נכנע ליצר הרע ולקח בשר לא כשר. כלומר, אשה נכריה. "יפת תואר – משמע, מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה, התירה לו, ובקושי, אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות." כלומר, החטא הוא איננו שהוא עינה אותה, אלא שהוא לקח "בשר הכי לא כשר", והפר את כללי העם. בעצם טימא את העם. החטא כאן הוא לא נגד האשה או אפילו נגד האבא שלה אלא נגד עם ישראל. האשה לא באה בחשבון בפירוש רש"י.

הרמב"ן אומר משהו בסגנון דומה: "והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה... " כלומר, החטא כאן הוא לא העובדה שהוא לקח אותה רחוק ממשפחתה נגד רצונה, אלא שהוא הכניס אותה לעם היהודי נגד רצונה. כאילו זה העניין בטקסט. (אין אפילו רמז לעניין של גיור בטקסט). נכון שהרמב"ן לעומת רש"י נותן לאשה רצון, שזה משהו, אבל זה רק רלוונטי לגבי כשרות האשה. הוא גייר אותה שלא כהלכה. וככה גם מדברים הרבה פרשני הביניים – יש שיחות ארוכות לגבי זה שהוא שכב עם אשה לא יהודיה. לא שהוא שכב איתה בעל כרחה, או שהוא חטף אותה מהמשפחה ומהבית שלה בעל כרחה. רק שהוא לא גייר אותה כהלכה וזה היה החטא. הוא כאילו מטמא את עצמו ובכך מטמא את עצמו. הגבר עדיין עומד במרכז הסיפור, בצורה יותר חריפה מאשר בסיפור המקראי המקורי.

ניתן לומר שבתקופת חז"ל, הגישה הזאת של אמפתיה כלפי נשים התחרה עם גישות אחרות. רבנית דבורה עברון כתבה על זה תובנות מאוד מעניינות במאמר שהזכרתי:

דבורה עברון

לגבי הפרשנות המסורתית לפרשיית אשת יפת תואר ובעיקר לציווי על האישה השבויה שלא לעשות את ציפורניה ושערותיה. הפסוקים מתפרשים בפרשנות המסורתית לכיוונים שונים, אפילו מנוגדים, וניתן לשים לב לקשר שבין הפרשנות לאופן שבו הפרשן תופס נשים ומקומן בחברה. יש פרשנים הרואים בניוול האישה מטרה על מנת לגרום לאיש הישראלי ששבה אותה למאוס בה ולא להשאירה בביתו, ויש פרשנים שתופסים את הזמן הזה בו האישה מצווה שלא לטפל בשערותיה וציפורניה כזמן שניתן לה להתאבל על בית אביה ומשפחתה כך שתוכל להמשיך בחייה בביתה החדש. ניתן לראות שיש כאן שתי גישות לאישה. גישה אחת רואה בה חפץ אותו האיש רוצה בגלל יופיה ואם היא תהיה לא יפה האיש ימאס בה. כדאי לשים לב שגישה זו גם רואה באיש אדם שמונע מתאוותו בלבד. לעומת זאת פרשנות שמתייחסת לצורך של האישה להתאבל על עברה על מנת שתוכל לחיות בהווה החדש שלה, רואה באישה אדם עם צרכים ורגשות ומדגישה את היענות התורה לכך.

רבנית עברון מצביעה על מתח בתוך ספרות חז"ל בין חמלה כלפי נשים לבין שנאה כלפי נשים. ברצוני לקחת את הטענה צעד אחד קדימה. אני חושבת שהמתח הזה התהפך לאורך הדורות. אם בתקופת המקרא, היתה מציאות אחת עגומה לנשים שבה ראו את האשה כנכס, והתורה ניסתה בכל זאת לשדר את המסר שאפילו לנכס הזה יש רגשות וצריכים לרחם עליה, לעומת זאת בתקופת חז"ל וימי הביניים, האשה כבר התקדמה מנכס לאזרח סוג ב', אבל הגישה האמפתית כלפיה הלך לאיבוד.

אני חושבת שניתן לראות כאן שההיסטוריה איננה ליניארית, ושעקרונות בסיסיים בתורה הלכו לאיבוד לאורך הדרך. במקום להתקדם בהבנתנו את חוויותיהן של נשים, חז"ל התחילו להשליך על נשים את האחראיות לשכפל את העם, הפכו אותנו לכלים השייכים לעם, ושכחו שכל הפרשה שלנו דנה באחראיות חברתית וחמלה. ברגע שקוראים את הסיפור של אשת יפת תואר בהקשר של הפרשה, מבינים שיש כאן עקרון חשוב ביותר מעבר לפרטי הסיפור עצמו. יש כאן אמירה יותר גדולה, אבל היום זה הרבה פעמים מתפספס.

  • ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^

רעיון נוסף וחשוב שמשתמע מפרשנות ימי הביניים לטקסטים הללו. וזה נושא המתח בין אידאיל ערכי לבין מציאות חברתית. הרי מה שרש"י ורמב"ן בעצם אומרים הוא שאם הוא יחטא, שהוא יחטא פחות. שהוא יאכל בשר כשר שלא הושחט מאשר בשר נבילה. שיש היררכיות של חטאים, ובוא נתמודד עם המציאות שלנו. באידיאל, הם אומרים, הגבר לא היה אמור לקחת את אשת יפת התואר, אבל אם הוא כבר עשה את זה, בואו נתמודד עם זה. אני חושבת שזאת תפיסה די נפוצה בגישה היהודית. של גמישות והתמודדות עם המציאות הקיימת. למשל, בהתחלה, היה איסור לאכול בשר, אבל בגלל התאווה, התורה מתירה אכילת בשר – אבל רק בתנאים מסויימים. גם בנוגע לקרבנות – לפי הרמב"ם זה לא אידיאל, זה רק בגלל לחץ חברתי מהתרבויות הסובבות. גם בנוגע לעבדות, ניתן לראות בתורה שבאידיאל, לא היינו לוקחים עבדים, אבל אם מאמינים שזה מציאות בלתי נמנעת, לפחות שנתייחס אליהם עם קצת חמלה ואמפתיה. (האם זאת באמת מציאות בלתי נמנעת? שאלה גדולה לפעם אחרת)

בעצם כל הפרשה שלנו היא ככה. התמודדויות. אבל אם אתה הולך לעשות משהו לא ראוי, בוא נתמודד עם זה. אנסת בתולה? וואוו זה רע, אבל בוא נראה איך נוכל לתקן את זה. יש לך אשה שנואה? וואוו, אתה לא אדם כל כך נחמד, בוא נראה לך איך לשמור על האשה המסכנה שלך. אתה רוצה לקחת אפרוחים מהקן? אתה ממש לא אדם נחמד, אבל לפחות תרחם קצת על האמא. ככה. כל הזמן התמודדות עם המציאות. לחפש את הגישה האמפתית, למרות הכל. ללמד אפילו גברים לא מושלמים איך להיות קצת יותר אמפתיים. זה גם המורשת שלנו.

דוגמא מעניינת לגישה הזאת כלפי נשים – גישת ה"תתמודדו עם המציאות" – מצאתי משאלה שנשאלה לפני כשלושים שנה מול הרב עובדיה יוסף אם להתיר לנשים ללבוש מכנסיים והימנע מלבישת חצאית מיני.

וזה לשון השאלה: אודות בנות המופיעות בבית הספר תיכון דתי בחצאיות קצרות ביותר (מיני), ואין בידנו למחות, כי לדאבון לבנו נפרצו גדרי הצניעות, ולא ישמעו לקול מורים, ושאל אם אין להעדיף מכנסים ארוכות על חצאיות כאלה, ובפרט בימות החורף, שיש סיכויים סבירים שיסכימו לקבל עצה להעדפת מכנסים על החצאית.

לאחר תשובה ארוכה ומפורטת, הוא מגיע למסקנה:

מסקנא דדינא. איסור גמור לבנות ישראל ללכת בחצאיות קצרות או שמלות קצרות... וכן אין להתיר לכתחילה לבנות ישראל ללבוש מכנסים... ובמקום שלא ישמעו לנו הבנות ללבוש חצאיות או שמלות המכסות את הברכיים, יש להעדיף מכנסים על חצאיות ושמלות קצרות, עד שיוכלו להשפיע עליהן ללבוש בגדי צניעות ככל בנות ישראל הכשרות.

מעניין, לא? רב עובדיה יוסף אומר, תתמודדו עם המציאות. (כמובן, הגברים הללו עדיין מדברים על גופינו כאל בשר, בשר כשר, ואפילו בכל הדיון הזה אף אחד לא הציע לדבר עם בנות ולשאול אותן למה הן מתלבשות בצורה כזו או אחרת..... כולנו מתמודדות עם מציאות מסויימת, מציאות עקשנית...)

^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^

העקרון התורני הבסיסי הוא חמלה – הרעיון שכולנו נבראנו בצלם אלוקים. המציאות שלנו במיוחד בנוגע לנשים, היא תודה לאל הרבה יותר טובה ממה שהיה. אנחנו כבר לא אזרח סוג ב' אלא אזרחיות, עם זכויות לבחור, זכויות לפתוח חשבון בנק ועסק, זכויות להיות לא נשואות, זכויות להגיש תלונה כשאנחנו נאנסות. אבל בכל זאת אנחנו מתמודדות עם דעות קדומות. עדיין רבנים מדברים עלינו ולא אלינו. עדיין לא סופרים נשים במניין. עדיין גברים מנסים לקבוע איך כדאי לנו להתלבש ואיפה לשבת ומה לעשות. עדיין לא תמיד מבינים מה זה אונס. עדיין שוכחים לשאול אותנו מה דעותנו ומניחים שיודעים מה אנחנו חשות ורוצות. עדיין אישה לא יכולה להתגרש על פי רצונה. עדיין מענישים נשים שנחשבות זונות, או נשים שחוששות שילדיהן ממזרים. עדיין אין לנשים את הכוח ואת האמצעים ואת המעמד ואת הקול שמגיע לנו.

אבל כל זה קורה לא בגלל שאנחנו לא יודעים כבר שנשים הינן בני אדם. זה קורה בגלל שלא הולכים לפי העקרונות של התורה אלא נאחזים ברעיונות מוטעים. העקרון הכי תורני הוא חמלה. כל השאר הוא פרשנות. הגיע הזמן שבימנו, ניקח אחראיות על ההבנות שלנו לגבי נשים, ההבנות שנשים הן אכן בני אדם בדיוק כמו גברים, ושלנשים יהיו בדיוק אותן זכויות והזדמנויות בחברה – הן בבית, הן בית הכנסת, והן בעולם – כי כבר הגיע הזמן.