Rosh Hashana 5779: What is the sound of the universe?

Below is the text of the talk I will be giving tomorrow, first day of Rosh Hashana, right before the shofar blowing, at Kehilat Renana in Modi'in:

We are about to do something strange. We are going to abandon the prayerbook, the verbiage, all the texts that the Jewish people have preserved for many generations, we are going to put that all aside and instead of reading form a book – which is what we are accustomed to doing when we want to pray – instead, we are going to take an object, a strange object, and make a sound out of it. Then we are going to stand and listen to that sound, and give that sound the status of something sacred. Instead of talking – with god, or with ourselves – we are going to the opposite of what we tend to think of as prayer, which is talking, and we are going to stop talking. We are going to simply stand still, and listen to a sound. To one simple sound. Not a symphony. Not a musical band. Not anything complex. Perhaps the simplest sound that there is.

And what is this sound exactly? And why is it so important? Some commentators say it's a kind of alarm, that comes to wake us up and force us to make changes in our lives. Some say it is like a bell, something like a town crier, coming to announce something – sometimes it announces war, other times a holiday. Some say that the sound of the shofar is like a cry, each of the different sounds a different form of crying, with the tekiyah like a wail or the shevarim more like a sob, each with its own meaning, its own source of pain or emotion.

These explanations may all be right. They do not contradict each other. And actually, many times meaning is made not by initial intent but by cultural context. How we use an act is more important for its meaning than what someone may have meant for it long ago. All this is fine and completely legitimate. All the commentators are correct in their own contexts and realities, as are ours.

With that, I think that there is a deeper significance to the shofar sound that can teach us something about the essence of prayer.

For me, a clue about the meaning of the sound can be found outside of Judaism – or perhaps outside of the Judaism that we know today. Perhaps once, long ago, the Jewish people knew other things. In Eastern religions, one of the great questions that is asked is, what is the sound of the universe? We don't often think about that question, about whether the universe even has a sound, because if it does have a sound, we can't really hear it. Perhaps one of the first people – or maybe the first, we have no idea – to think about this question about the sound of the universe, was Pythagoras. Yes, the same Pythagoras of the world of math, of the famous Pythagoras' theorem, with triangles and hypotenuses and all that. Pythagoras claimed he could actually hear the soundsof the universe. He also believed that each planet made a sound in a different key – they believed then in seven planets, which he said were tied to the seven musical notes (do, ro, mi, fa, so, la, si), and argued that there was a mathematical connection between the relationship between the notes that corresponds to the lengths of the strings that make the music. For him, music was math. And by the way, today we know that he was totally right about this. Pythagoras was a religious man who believed in the harmony in the cosmos, in a musical and mathematical harmony, and that this harmony was an expression of the fundamental truth that there is one God.

Pythagoras' view about sound in the universe is interesting. As the Talmud says, אינו רואה אינו ראיה – just because you don't see something, or in this case hear something, it doesn't mean it's not true. Right? After all, when we dunk our heads in the water, we stop hearing. But today we know that there are some amazing sounds in the ocean, incredible, beautiful, complex symphonies by dolphins and whales. We just can't hear them from where we are. So why shouldn't we believe that the universe has sounds? I mean, there are some pretty big things moving around out there pretty fast, and our experience tells us that when big things spin around that way, they cause vibrations around them, a kind of hum. That's what Pythagoras said he heard, the hums of the planets spinning. Mmmmmmmmmm………….Mmmmmmmmmmmm. Each one in a different key.

Today, we know that Pythagoras was right about the sounds of the planets. If you search on the NASA website, you can hear recordings of the hums made by different planets, each one in a different vibration, a different note, exactly as Pythagoras claimed in the sixth century BCE.

Meanwhile, Indians took this idea one step forward. The Hindus and the yogis believe that there is a central sound of the universe, a godly sound, the sound with which God created the universe, created people, created all kinds of living creatures in this world. It's the divine sound. And it's found not only in the universe, but also within us, in these bodies of ours that are like little microcosms of the universe. After all, we believe that we were created in the divine image. Where is that image? That shadow, that tzelem or tzel? Where is it in our bodies? Perhaps it is in the space between the cells. After all, each and every cell is its own universe. And every cell needs energy to operate it inside our wondrous bodies. Who operates our bodies? Who turns on the switch to make our heart suddenly start pumping? The Chinese call it Chi. The Indians call it prana. We call it the Divine spark, the nitzotz ha'elohi. It is the energy that powers the world. And it is inside each of us, inside our bodies and our beings, in every single thing that we do and create in this world. And the Indians believe that it has a sound. They believe that the sound is Om. Ooooooommmmmmmm. Oooooooommmmmmm.

We also have this idea, the Jewish tradition, this idea that the energy of divine creation has a sound Take a look at Genesis chapter 1. How did God create the world? With speech. That's sound. According to our Torah, the world was created via sound.

The Christians took this even further. They added a few words at the opening to the New Testament. "In the beginning was the Word, and the Word was with God, and the Word was God."

What does it mean that God said, "Let there be light"? I mean, in what language exactly did he say it? There was no language. Human beings had not been created yet to invent language. So what is this "speech" that God used? It is something that comes before language. Before verbiage. Maybe these were the sounds that connect us all as human beings with one humanity, each of us with a divine spark within us, something beyond language. Because language itself separates us. Language requires comprehension. If you understand me, we have a connection. IF you don't understand me, I speak and you are far away, in another world. Language is also limiting. Yes, language allows us to try and control our surroundings. But it's limiting. Once I say a word, we are in that word and its meaning, and we are no longer in the world as a whole.

So back to sound and the universe. Pythagoras said that the universe hums, each planet in its own key. The Hindus come and say, there is a sound in the universe that goes beyond the musical scale, and that sound is the sound of creation, of God, of the divine spark in each of us. Beyond language, beyond music. It comes before all that. Perhaps it is the basis of all the rest. When we make that sound, we connect to the divine spark within us. We remember who we are. We connect to our deepest souls, to the purest part of ourselves, our divine spirits. The Hindus say that the sound is Ommmmmm. They make this sound all the time in meditations in order to connect to their higher selves. But when I ask myself, what is that sound, what is the sound that is beyond language and music, beyond all the differences between us, what is the sound that expresses my basic humanity as a being created in the divine image who can feel and create and love, the sound that I think of is the sound of the shofar.

It is the purest, simplest sound, the sound that returns us to the place that we came from, that connects us to the divine spark within us, to that space between the cells. The sound reminds us who we are, truly, and why we are here in this world. It is a sound that connects us all, all human beings, to our ability to create and our ability to love. That is, to our ability to imitate god. To remember that God is within us, right now, every second.

Maybe the Jewish commentators understood this. Certainly people like Rabbi Aboulafia did. Perhaps the understanding that the Shofar blow is the sound of the universe forms the basis of all the other meanings – that it is an alarm, a bell, or a cry. Maybe what they are all saying is that the sound opens vibrations and worlds, within and without.

And maybe this is the underlying message of the Shofar – not really a message, more of an experience. It's not something that you have to think about or to give words to. It's about just being. To be with ourselves, as we are. To be fully present with the God within us. To remember where we come from and remind ourselves every year – every day, really – that the magic and majesty of the universe is within us. And to live that way, with Divine love. In every moment.

Wishing you an enchanted new year.

ראש השנה – דרשה לפני תקיעת השופר

אנחנו הולכים עכשיו לעשות משהו מוזר. אנחנו הולכים לנטוש את הסידור, את המלל, את כל הטקסטים שהעם היהודי שמר עליהם במשך דורות רבים, אנחנו שמים את כל זה בצד, ובמקום לקרוא מספר, כפי שאנחנו רגילים לעשות בתפילה, אנחנו ניקח אובייקט, חפץ מוזר כזה, ונעשה ממנו צליל, ונעמוד ונקשיב לצליל, וניתן לצליל הזה מעמד של קדושה עילאית. במקום לדבר – עם האלוקים, או עם עצמינו – אנחנו נעשה בדיוק ההפך ממה שאנחנו חושבים שהוא הגדרת התפילה, שהיא לדבר, נפסיק לדבר, נעמוד דום בפנים, ונקשיב לצליל. צליל אחד ופשוט. לא סימפוניה. לא להקה מוזקלית. לא משהו מורכב, אלא הצליל אולי הכי פשוט שיש.

מה הצליל הזה בדיוק? ולמה הוא כל כך חשוב? ישנם פרשנים שטוענים שזה סוג של אזעקה, שבא לעורר אותנו ולגרום לנו לעשות שינויים בחיים שלנו. יש אומרים שזה כמו סוג של פעמון, חפץ שמודיע לנו שמשהו הולך לקרות עכשיו – לפעמים מלחמה, לפעמים חג. ישנם כאלה שטוענים שהוא סוג של בכי, ושכל סוג תקיעה הוא כמו סוג אחר של יללה, כל אחד עם משמעות מיוחדת, מקור אחר של כאב או התרגשות.

כל ההסברים אלה אולי נכונים. הם לא סותרים אחד את השני. ולמען האמת, הרבה פעמים המשמעות של הדבר איננה קשורה למשמעות "מקורית" של אלה שיצרו את המנהג, אלא המשמעות היא המשמעות שאנחנו מעניקים לדבר. וכל זה לגיטימי ובסדר. כל הפרשנויות נכונות בהקשרים שלהם, במציאות של כל אחד ואחת מאיתנו.

יחד עם זה, אני חושבת שיש כאן משמעות יותר עמוקה שיכולה ללמד אותנו משהו על מהות התפילה.

בשבילי, רמז למשמעות של הצליל הזה נמצא מחוץ ליהדות – או מחוץ ליהדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום. יכול להיות שפעם לפני הרבה זמן, העם היהודי הכיר ברעיונות אחרים. בדתות המזרח, אחת השאלות הנשאלות היא, מהו הצליל של היקום? כיצד נשמע היקום? אנחנו לא נוטים לחשוב על שאלה כזו כי אם יש ליקום צליל, אנחנו לא שומעים אותו. אבל אחד האנשים הראשונים –אולי הראשון, אבל מי יודע – אחד האנשים הראשונים שטען שהוא היה מסוגל לשמוע את צלילי היקום היה פיתגורס. כן אותו פיתגורס מהעולם המדעי-מתמטי, ממשפט פיתגורס, עם משולשים ומשוואות ותיאורמות והיתר. פיתגורס האמין שהיה לו את היכולת לשמוע את צלילי היקום. הוא גם האמין שכל פלנטה מבטאת צליל בתו אחר – האמינו אז ב-שבע פלנטות, שהוא טען היה קשור ל-שבעה תוים מוזיקליים -- יחס בין אורך המיתרים לבין הצלילים. בשבילו, מוזיקה היא מתמטיקה. הוא בנה משוואות מתמטיות על מנת להסביר את ההבדלים בין התוים – והיום אנחנו יודעים שהוא צדק לגביהם. פיתגורס היה איש דת שהאמין בהרמוניה בקוסמוס, הרמוניה מוזיקלית ומתמטית, ושההרמוניה הזאת מבטאת את האמת שיש רק אל אחד.

הטענה של פיתגורס היא מעניינת. הרי, כמו שאומרים בתלמוד, אינו רואה אינו ראיה, או במקרה הזה, אינו שומע אינו ראיה, וזה שאנחנו לא שומעים משהו זה לא אומר שזה לא קיים, נכון? הרי כשאנחנו נכנסים למים, אנחנו מפסיקים לשמוע, אבל היום אנחנו יודעים שישנם צלילים רבים בתוך הים, סימפוניות מדהימות של דולפינים ולוויתנים מורכבות ויפיפיות. אז למה שנחשוב שליקום אין צליל? והרי יש שם פלנטות ועוד יצורים שזזים מהר ומסתובבים מהר, והניסיון שלנו אומר לנו שכשדברים זזים מהר ככה, הם מבטאים תדר כזה, זמזום. זה מה שפיתגורס טען שיש ביקום, זמזומים בתדרים שונים. מממממממממממ......ממממממממממממממ

היום אנחנו יודעים שפיתגורס צדק גם לגבי צליל הפלנטות. אם אתם מחפשים באתר של NASA, ניתן לשמוע את הקלטות של כוכבי הלכת, כל אחד בתדר אחר, בתו מוזיקלי אחר, בדיוק כמו שטען פיתגורס במאה השיש לפני הספירה.

בינתיים, ההודים לקחו את הרעיון הזה צעד אחד קדימה. ההינדים והיוגיים מאמינים שיש צליל מרכזי, צליל אלוהי כזה, צליל שהוא הצליל שאיתו האלוקים ברא את העולם, ברא אנשים,ברא כל מיני ישיות בעולם. זה הצליל האלוהי, והוא קיים לא רק ביקום, אלא גם בתוכנו. הרי אנחנו כולנו נבראנו בצלם האלוקים, איפה זה הצלם הזה? הצל הזה? אולי הצל הזה נמצא בתוך הגוף. אולי הוא נמצא ברווחים בין התאים. הרי כל תא הוא עולם ומלואו. וצריכים אנרגיה להפעיל את הגוף המופלא שלנו. מי מפעיל את הגוף? מי הדליק switch כזה ופתאום הלב פועם? הסינים קוראים לזה צ'י. ההודים קוראים לזה פראנה. ואנחנו קוראים לזה ניצוץ האלוקים. זה האנרגיה שמפעילה את העולם. שנמצאת בכולנו, בגוף שלנו, בכל מה שאנחנו עושים ומפעילים ובוראים ויוצרים. וההודים אומרים שיש לזה צליל. הצליל הוא אומממממ. אוממממממ.

הרעיון הזה שאנרגיות הבריאה האלוהית קשורה לצליל, שיש לה צליל, הוא רעיון שנמצא גם אצלנו, בספר בראשית פרק א'. הרי כיצד ברא אלוקים את העולם? בדיבור. זה צליל. לפי התורה שלנו, העולם נברא על ידי צליל.

הנוצורת עלתה על הגל הזה גם. הרי הברית החדשה מתחילה עם המילים בראשית היתה מילה והמילה היתה אלוקים.

ומה זה אומר שהקב"ה אמר "ויהי אור"? הרי באיזו שפה בדיוק הוא אמר את זה? לא היתה שפה. בני אדם המציאו שפות. אז מה זה ה"דיבור" או ה"אמירה" הזאת? זה משהו שבא לפני שפה. לפני מלל. אולי אלה הם היו הצלילים שמחברים אותנו כבני אדם לניצוץ האלוהי שנמצא בתוך כולנו, מעבר לשפה. הרי שפה היא משהו שמפרידה בינינו. שפה דורשת הבנה. אם אתה מבין אותי, יש לנו קשר. אם אתה לא מבין אותי, אני מדברת ואתה מרוחק, את מרוחקת. השפה מגבילה. השפה נותנת לנו אפשרות לנסות לשלוט על העולם ועל הסביבה שלנו, אבל זה מגביל. אני אומרת מילה, ואנחנו נמצאים במילה הזאת ובמובן של המילה הזאת. אנחנו מפסיקים להיות בעולם כולו.

אז חזרה לצלילים וליקום. פיתגורס אמר שליקום יש זמזומים, כל כוכב לכת בתו מוזיקלי אחר. ההודים באים ואומרים, ליקום עצמו יש צליל שהוא מעבר לתוים, והצליל הזה הוא הצליל של הבריאה, של האלוהים, ושל הניצוץ האלוהי שנמצא בתוכנו. זה מעבר לשפה, מעבר לתו מוזקילי. זה בא לפני כל זה. אולי זה הבסיס של כל השאר. כשאנחנו מביעים את הצליל הזה, אנחנו נקשרים לניצוץ האלוהי שבתוכנו. אנחנו זוכרים מי אנחנו, אנחנו מחוברים לנשמה שלנו העמוקה ביותר, המקום הטהור בתוכנו. ההודים אומרים שהצליל הזה הוא אוווומממממ. הם אומרים אוווווםםםם כל הזמן על מנת להתחבר לנשמה הפנימית. אבל כשאני שואלת את עצמי מהו הצליל הזה, הצליל הבסיסי שהוא מעבר למלל ולשפות, מעבר לתוים מוזיקלים, מעבר לכל ההבדלים שיש בתוכנו ובינינו, מהו הצליל הזה שמביע את עצם היותי בת אדם שנבראה בצלם אלוקים, אני חושבת על צליל תקיעת השופר.

זה הצליל הטהור והפשוט, הצליל שמסיע אותנו חזרה למקום שבו אנחנו מחוברים לצלם האלוהים שבתוכנו, ברווחים שבין התאים בגוף שלנו, הצליל שמזכיר לנו מי אנחנו באמת ולמה אנחנו פה בחיים הללו. זה צליל שמחבר אותנו, כולנו, בני ובנות אדם עם יכולת יצירה ויכולת לאהוב. לחקות את האלוקים. לחיות עם הידע שהאלוקים נמצא בתוכי, ממש עכשיו, בכל רגע.

אולי פרשנים יהודיים הבינו את כל זה,ואולי ההבנה הזאת שהשופר הוא צליל היקום עומד מאחורי כל המשמעויות האחרות שהשופר הוא זעקה או אזעקה או משהו שפותח שערים ותדרים ועולמות.

ואולי זה המסר העמוק של השופר. זה לא באמת מסר, זה יותר חוויה. זה לא משהו שצריכים לחשוב עליו או לתת לו מילים מיותרות. זה פשוט להיות. להיות עם עצמנו. להיות עם האלוהים שבתוכנו. לזכור מאיפה באנו ולהזכיר לעצמנו כל שנה – כל יום בעצם, שהקסם של היקום נמצא בתוכנו, ולחיות ככה, עם אהבה אלוהית.
שנה טובה וקסומה